בגין תוקף בכעס את העיתונאים לפנות ולבקש התייחסות ויקבלו את מה שהם רוצים חוץ מדברים שהאויב ישמע גם, ולא למצוץ דברים מהאצבע.
הוא מביט לעיני העיתונאים שמראיינים אותו כשמכחיש משהו שנכתב מפי מקורות של מתחריו כנראה, ולכן אומר להם את האמת.

בגין מניף את ידו ועם האצבע המורה - סימן לאזהרה ממה שצפוי- כשמצהיר שהקמת מדינה פלסטינית תהווה סכנת כליה על מדינת ישראל וירי קטיושות מהמזרח כמו בקרית שמונה.
מתקומם בכעס על מי שיומר לנו איך לקבל מדינה פלסטינית כשהוא, בגין - מצביע על עצמו - הופקד לשמור על ביטחון תושבי ישראל.
מעשה איבה שלא היה כמוהו - אומר עם הנפת אגרוף שמסמן כוח כנגד.
אני לא מפחד מאף אחד, ראיתי את המוות כל יום ואני אשיב לו, לא מפחד מאף אחד - בגין נחוש להשיב את מה שהוא חושב ללא חת לקנצלר גרמניה.
אינני יודע מה שקרה עם עמי? - מצביע על עצמו שאומר עמי - זה אני - הוא שלי!
כך גם מה שקרה עם משפחתו - שוב מצביע על עצמו.
השיבותי לו כמו שצריך - מסמן בידיו את הספרה אפס - זה מה שהוא חושב על קנצלר גרמניה.
ולא יוותר על מילה אחת ממה שאמר!
ואז עושה פרצוף ומסובב אצבעותיו סביב אפו כשאומר ליפי הנפש שמעקמים את אפם...יהיה אף עקום.
מסיים למחיאות כפיים כשפניו מביעות שביעות רצון מעצמו.

בגין מתחייב לקהל אוהדיו - כמו שבועה בכנסת-לא לעזוב שום שטח משטחי ארץ ישראל.
מזהיר בהנפת יד ואצבע מורה שמזהירה מאופציה ירדנית.
בדף סטילס ריכזתי כמה צילומי תנועות מקטע יודאו זה שהיו אופייניות מאד לבגין שהיה נואם כריזמטי מאד בכיכרות, מלא הומור ולעג למתחריו או לאלה שחלקו על דעתו, , זו היתה ההצגה הטובה בעיר, ולעומת זאת, מול עיתונאים או בחדרי חדרים היה הרבה יותר מאופק כמו "פולני מחונך". לא קל לנחש שבגין אהב מאד להופיע בפני המוני תומכיו שהריעו לו ונשא נאומים חוצבי להבות ששילהבו את קהל אוהדיו.

בגין ממלא כבר שנה רביעית את תפקיד ראש הממשלה. והחידון הזה היה ב-1981 כאשר שנה אחר- כך התהפכו חייו עת התחילה מלחמת לבנון הראשונה כששר הביטחון שלו, אריאל שרון, הוביל אותה, מאחורי גבו של בגין לתוך ביירות כשהחלטת הממשלה היתה רק 40 ק"מ מעבר לגבול הלבנוני. בגין על כל מה שקרה תוך כדי המלחמה ואחריה לא התגבר לעולם ומדוכא מאד פרש לביתו עוד במלאו את תפקיד ראש הממשלה ומאוחר יותר נפטר יש אומרים משברון לב גדול.

בגין כאן בשיאו וניכר הבדל גדול בין האיש בכיכרות, שלחם על מקומו כמנהיג העם, לבין זה שמדבר, ולרוב, ללא ניירת אלא מעומק לבו, או מדם לבו, לישראלים שכך כך אהב.
באולם זה היו מכל גווני הקשת הפוליטית ובגין מתחיל לנאום יחסית בשקט, באיפוק ובנימוס, אולם כאשר מגיע בדבריו ללוחמים הפטריוטים שסייעו להקים את המדינה כשלא חשבו על עצמם והיו מוכנים למות למענה, התרגשותו עולה וידו שוב מונפת בתנועותיה האופייניות לבגין תוך להט.
הפטריוטיות שלו זועקת ממנו בעוצמות גדולות.
אהבתו לנוער מתבטאת כאן הליטופים לנערים שהתחרו בחידון ולחיצות ידיים מאופקות, ללא ליטופים, לנערות שהיו שם.